בעצב תלדי בנים?

האמנם? האם אי שם בימי בראשית בעת התרחשויות סיפור עץ הדעת נכתב הקשר בין לידה וסבל?

האם אין לידות אחרות?

ומה הקשר בין בעצב תלדי בנים, לבין- אל אישך תשוקך והוא ימשל בך?

”אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ“

את המשפט הזה כולנו מכירות/ים מילדות, מלימודי התנ"ך.

עוד אבן בסיס שנטמעה לנו באדמה שלנו מבלי שהוגשה לנו איתה הזכות לבדוק את מרכיביה...

אז אחרי שבחודש שעבר הפודקאסט עם קרן אסולין עסק בריפוי טראומה, בהגדרה שלה ובגישות לטיפול במצבים שכבר קרו ויש להן מציאות משלהם בחיים של בני אדם... המשכתי לחקור את הטראומה דרך הפריזמה הספציפית של טראומת הלידה.

בחרתי לפרק הרביעי מרואיינת מעוררת השראה שבדיוק הוציאה ספר על טראומות לידה: "עטופים"- חגית בן שחר.

עניין אותי להתעסק בזה דווקא בגלל שיש משהו כל כך טבעי ונורמלי בללדת, ובתרבות שלנו אין לנו מקום לכאוב דברים נורמליים.

משהו במקום הקטנטן שאנחנו נותנים לאירוע הענק והמשנה חיים הזה שנקרא לידה, ממשיך בעיני את סדרת הטעויות שהחברה שלנו מרשה לעצמה לעשות לגבי כל אירועי הנשיות והמיניות הטבעיים והפראיים.

כשמכחישים כוח הוא נדחק ונדחס למחלה... הוא מבזבז את הפוטנציאל שלו לבנות ובא נגדנו להרוס.

כשמנרמלים הגעה לא מוכנה ללידה, תנאים לא עוטפים ליולדת ולמי שאיתה, וחזרה נמהרת ומאולצת ל"חיים" כל הכוח הפוטנציאלי של הלידה נדחק ונדחס לטראומה.

בפרק הקודם למדנו איך אירוע טראומתי הופך במוחו הפרטי של אדם ללופ הפוסטראומתי , ובפרק הנוכחי, עליו אני כותבת, נצא למסע אחר לגמרי...

הקשר הזה בין "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שמקדד שליטה במיניות הנשית ופירותיה

לבין "בעצב תלדי בנים" שמקדד סבל לידה והיכנעות לציווי לסבול מכאב, בחסותו של ריחוק מהגוף, ייחקר באופן הכי מפתיע ומעניין שיש .

אני שמה פה לינק של הפרק ומזמינה אתכן להקשיב בעניין ובעדינות, בפתיחות ובמידת רוחק מרפאה.

אתן מוזמנות להגיב ולשאול, לשתף את הפרק ואת בקשותיכן להמשך.

לעונג הוא לי לחקור ולשוחח, להביא אור של זויות רחבות ואפשרויות נוספות לחוות את אירועי הנשיות

ולצאת ביחד מקיבעונות שעובר זמנם.

תודה שאתן כאן קוראות ומאזינות, גדלות ומתרחבות.