נדבקתי בוירוס עונתי שכונתי... לא קורונה תודה לאל אבל וירוס לא ממותג כלשהו שעושה לי לא נעים בגוף.
עצירה של רכבת היומיום הדוהרת , ואני נזכרת שיש לי בלוג!
איך זה מגיע לזה ששכחתי אותו בכלל?
וואללה... מה שקורה בקליניקה בזמנים האלו כל כך מגוון ואינטנסיבי ולא נותרות לי פיסות יצירתיות להגות.
לפי מדד מגוון המקרים והמצבים של אנשים שראיתי לאחרונה, מרגיש לי שכדור הארץ בחלסטרה שמשפיעה על יושביו!
הסתגלות לחיים על גלי הקורונה וגזירותיהם, נראה שזה מוציא משהו אחר לגמרי מכל אחד, אבל זה כאילו מוסיף משקל לתיק של כולם.
דווקא בתנועה היורדת של הגל הרביעי מפלס הסטרסס היה גבוה מאוד, אנשים מדברים אחרת חושבים אחרת, מתייחסים אחרת ונדמה שגם מי שלא נגעה בו ישירות המחלה או הסגרים והתוים שלה , ננגע בעומק וחלה תזוזה שעשתה משהו חדש במערכת.
אף פעם לא היה קל ופשוט להיות בנאדם, אבל נדמה שהאדם של סוף 2,021 מרוט יותר והרבה פחות תמים.
לאבד תמימות זה תמיד תהליך כואב, אומרים שזה נחוץ כחלק מהתבגרות אבל איך שלא מסובבים את זה , זה לשלם מחיר יקר.
אני דווקא מארחת יפה בחיים האלה את הקונספט- "מה שאתה לא יודע לא מזיק לך", מאמינה בו בכל ליבי.
הרי כשאנחנו באות ללדת ילד או להתאהב זה תמיד תמים, אם היינו יודעות את פרטי הפרטים שאורבים לנו ביחסים, או בחיים של הילד שנלד לא תמיד היינו אומרות לזה כן.
כך שהחיים עצמם די בנויים על הקונספט הזה, אנחנו לא בנויים לדעת את כל מה שאורב לנו כסכנה...
כמין יש לנו היום יכולת לחזות דברים, להזין המון של נתונים למחשבי על, לשלוט באינפורמציה ולתכנן אסטרטגיה, אבל הטבע שלנו כיוון אותנו להתמודד עם הכאן ועכשיו כשהוא מגיע, ולא עם כל צרה שלא תבוא בכל זמן ואופן.
האדם החושב הוא גם יציר של הטבע, ואם כבר יש לנו שכל בארגז הכלים והוא לקח אותנו למחשבי העל ולהרחבה של היכולות שלנו אז למה לא בעצם?
וזה הפרדוקס שאנחנו נמצאים בו עכשיו...
תקופת החיים הזו מקצינה את הקיטוב בין שתי גישות - זו שרוצה לדעת לתכנן, לתכנת, לשלוט ולנקות כל סכנה והפרעה, מול זו שמעדיפה לא לדעת באופן הזה ,לתת לדברים לקחת את מסלולם להקשיב להתפתחויות ולזוז בצעדים קטנים וטבעיים.
לראשונה יש את הכוח שלה, ולשניה יש את שלה...
ומהזוית שלי בקליניקה שאמונה על בריאות של פרט אני רואה את ה"רוצח השקט" (מיסטר סטרסס) שפועל באינספור הנתיבים המסתוריים משגשג בימינו , נדלק מהוויה הזו שלנו שמחפשת איך להתמגן ממגיפה, ואיך להתמגן מקונספירציה, ואיך להילחם באי שקיפות, או בלא מחוסנים, או בכפייה להתחסן...
אז ברגע זה אני והאף הסתום שלי, והראש העמוס במחשבות לוקחים בשתי ידיים את ההרפייה של הוירוס הזה ומזמינים אותי ואת כולנו לחזור לבסיס האם של התמימות.
תמימות מרפאה, שמעזה לשמוח ולהתרגש לקראת משהו גם בנסיבות הכי מתוחות, פשוט כי אפשר, וכי זה בריא לנו.
להסיר את המעורבות האישית שלנו מכל ערוצי האינפורמציה ליום או יומיים, לקחת את הרמדי הזה פנימה, ולהנות מהתוצאות.
שקט, שפיות, מחשבות יצירתיות ורחבות יותר
כי זה לפעמים הדבר האחראי יותר לעשות.
בריאות וימים טובים לכולנו אמן.
Comments