זה הבלוג הראשון שאני ממש כותבת
הראשון באתר הזה, בפורמט הזה, שאני הוגה מתוכי ומקלידה החוצה.
לפוסטים הקודמים עשיתי קופי פייסט.
ייבאתי אותם מנבכי הניוזלטר שזנחתי אי שם ב-2,019.
כמעט ונפרדנו, לגמרי... אני ואתן
זה היה כואב
המחשב הישן שלי התקלקל מזמן, וכלא בתוכו את תיעודי הנביעות הרעננות של הדום האדום.
הקליניקה עלתה על גדותיה והעסיקה אותי מאוד ולא הותירה פנאי ופניות
ויותר מהכל... אנדומטריוזיס
כל מה שנגנב ממני וגנב אותי גרם לי להתחפר את ההתחפרות הכי רצינית שהיתה עד כה.
די הלכתי לאיבוד ואני רוצה לספר על זה.
עוד לפני הקורונה הדיבור הפנימי שלי ביחס לזרוע הציבורית שלי שקראתי לה במשך שנים ה"דום האדום" הלך ונהיה מכווץ.
למה שאני אכתוב לנשים?
מה יש לי להגיד להן?
מה הסיפור הזה של כולם בימינו לדבר על מה שהם עושים... כמה צפוף נהיה שם!
כמה מפחיד לדבר על מה שקורה בקליניקה, מרגיש לפעמים כמו חילול קודש, או הסתכנות בעין צופה שמשנה את הנצפה.
והנצפה כל כך קסום וטבעי אז למה לקלקל?!
וכך הרחקתי את עצמי מהכתיבה הציבורית ושכנעתי את עצמי שטוב לי בלעדיה ולה טוב מאוד בלעדי.
בנוסף, בקיץ 2,019 אובחנתי כחולת אנדומטריוזיס
לאחר 18 שנה של התמודדות עם המחלה יצאתי מחדרה של הרופאה בתחושה של רצון לפתוח בקבוק שמפניה.
פקק גדול בתוכי השתחרר.
הדרך אל האבחנה הזו היתה ארוכה וסבוכה והיא סיפור בפני עצמו שראוי לספר ולהעביר את הידע שבתוכו מדור לדור. (בקרוב...)
סופסוף אבחנה רשמית!
סופסוף הכרה, סופסוף צורה ושם.
סופסוף דיסקונקי עם הממצאים הקונקרטיים- איפה הנגעים, איפה ההידבקויות, איזה איברים מעורבים...
18 שנה של גישוש, של נסיונות להבין, לפענח, לרפא, לטפל
של רופאי נשים ושל רופאים מומחים
ואפילו של מומחים לאנדומטריוזיס שמוציאים מתוכי את המתמר הוגינאלי ומספרים לי שהכל בסדר וכנראה שזה ה- PMS שלי, כי הם לא רואים משהו חריג.
למי שלא מכירה או לא מבינה זה ממש בסדר, אפילו עדיף... לא כל דבר בחיים צריך לדעת
ולמי שמבינה אין צורך להרחיב...
אני כותבת את זה כאן, כי כל המסע הזה של להרגיש חולה בגוף בתור בנאדם עובד, מודע, משתדל שמתעסק בבריאות נשית ומתמחה בבעיות נשים זה חוויה מאוד מבלבלת.
טוב רגע, הייתי עדינה... חוויה משפילה, מסחררת, מבישה, מחלישה ומביכה.
והאבחנה היתה בשבילי רגע ממקד- איפה לא להיות תמימה ואיפה לא להשקיע אנרגיות.
לקח לי שנה להתאפס, להתחיל טיפול להתאזן פיזית , הסברתית , תזונתית , רגשית, הורמונלית וחיסונית.
היום אני במצב מצוין שיש בתוכו גלים כאלה וכאלה וזה מרגיש מנוהל טוב ויציב.
ובכל זאת... הזרם הקטנוני של הדיבור הפנימי המכווץ שלי לעצמי רכב על גלי הבושה והמבוכה.
מי את שתדברי על בריאות כשאת חולה?
מי את שתדברי חזונות גדולים כשהגוף שלך רגיש לכל כך הרבה דברים ויכולת היציאה שלו לשטח קטנה?
באיזה קטע ציפית שהעולם יהיה מקום טוב יותר בעקבות העשייה שלך?
וגם סתם התשה של כאבים וצאצאים נוספים של האנדו' שמשכה אותי מהתנדבויות, יוזמות, אקטיביזם, השתתפות בקבוצות ופרוייקטים יפים שהייתי מעורבת בהם- אז מה כבר יש לי לספר?!
מכווץ מכווץ מכווץ
עד שנדם קולי הציבורי וכמעט שנפרדנו לגמרי.
עוד היו בדום מעגלים טובים בזמן הזה, ובקורונה אפילו בזום
אבל בשקט, ובקטן, ובתלישות מכל הקשר עם החולמת שהייתי- סתם ככה מכוח האינרציה, או כתגובה לפניות ובקשות.
לקח לי שנתיים להתאפס מהכיווץ הזה, הכתיבה אולי הסתדרה טוב בלעדי...
אבל אני הבנתי שכשאין לי אותה אני לא חולמת בציבור
ולחיות בלי חלום זה אפשרי אבל הרבה פחות כיף.
אני מודה שאני חוששת לחלום
חלום בא עם הנחות ותכנונים ותמימות ואנרגיה מאוד מסוימת
וההגשמה שלו באה עם אסטרטגיה ומשימות
אז אני לא מרשה לעצמי כמו אז...
אבל יש לי משהו יותר מגניב
חדש , שמתאים יותר לזמנים האלו ולעצמי המעודכנת...
תחושה של חלום, תחושה לא ספציפית של תקווה ציפיה והתכווננות לדברים טובים וגדולים
ומוכנות לתת להם להגיע ולהתגלות.
ואני נהנית מהתחושה הזו והדרך מתגלה אלי, כל יום
ברעיונות, בצירופי מקרים, בדברים שמסתדרים, בפיסות שמתחברות כשאני לא מאלצת אסטרטגיה ידועה מראש.
אז בסופו של דבר לא נפרדנו! ואני שמחה על כך.
אני כותבת אלייך ואת קוראת אותי!
אני משתפת ואת משתתפת
אני מגלגלת את מתגלגלת
אני נותנת את מקבלת וגם הפוך
כי הכל מתעגל
אז אני חוזרת לכתוב
להפעיל סדנאות בדום ובזום
להפיץ גדול ורחב יותר את חוכמות הרפואה הסינית והחניכה לנשיות
לדבר על פריון, רפואת אנרגיה ועל מסעות ריפוי
אני זוממת פודקאסט, אולי אחרי החגים
לתת מהתוכן, הידע, והכוונה שלי
ולחלום שיתחוללו ריפויים, גדילות, ניצוצות השראה והתרחבויות אצל מי שבאה לקבל.
ונאמר אמן
ונמסטה
וטוב שאת כאן.
Comments