רגע רענן - 2/2018

שלום לך הקוראת אותי ברגע זה. וגם בזה, וגם בזה שאחריו... היום כתיבתי עוסקת בזמנים האלו בפרט, ובשבריריותו של הזמן בכלל. מה שהביא אותי להגג בנושא הזה הוא התאריך של אתמול, ושאלת הזהות האישית שמתפרקת למרכיבים קטנטנים עם השינוי שמביא איתו הזמן. אתמול היה ה-14.2 הולנטיינס דיי או מה שבשבילי היה בחמשת השנים האחרונות ה-V-DAY יום שנהגתי להתכונן לקראתו במשך שבועות וחודשים, יום שסומן ע"י תנועת ה-ONE BILLION RISING כיום של התכנסות המונים בכל העולם לצורך מחאה בתופעה הגלובלית של אלימות נגד נשים וילדות. כשנחשפתי לראשונה לתנועה הזאת הוקסמתי מהעוצמה הגלומה באקטיביזם גלובלי שכזה, ומסוג המחאה הזו שמשלבת אמירה ודרישת גבול ביחד עם ריקוד, יצירתיות וקירוב לבבות. האנרגיה של פעילות זו היא אנרגיה בוראת מציאות ומבשרת שחר של זמנים אחרים, של מציאות אחרת שכבר קיימת בראשם ובליבם של ביליון אנשים החיים ברגע זה. אז נחשפתי, הוקסמתי והפשלתי שרוולים - והבאתי את עצמי להיות מעורבת ולפיכך גם מזוהה עם הנושא של המחאה הזו ועם האנרגיה שלה. במשך חמש שנים כל 14.2 הייתי כותבת, מפרסמת, מפיחה, יוזמת, נוסעת רחוק , חוברת לשותפים לפעילות ועושה שנהיה חלק מהשטף הגלובלי שמשמיע את קולו בנושא מעמד האישה. הרבה דברים קרו בשטף האנרגיה הזו... חלקם ישירים חלקם מאוד מאוד עקיפים. אני גאה על כל מה שקרה ונעשה! ביום הזה לפני שנה התעוררתי בבוקר עם תחושה מאוד מבלבלת שלקח לי הרבה חודשים לפענח מה היא אומרת... פיענוח זה הביאני עד הלום... עד ל-15.2 שבו לראשונה- האתמול שלי היה יום עבודה רגיל ולא אקטיביסטי בכלל. כל השנה הזו די הדרתי את עצמי מלייצג, להוביל ולהשתתף במחאות מכל סוג, היתה לי תחושה של מיצוי עם ארומה של שקט פנימי לא מוסבר. כל הזהויות וההזדהויות שלי עם דברים ציבוריים ביקשו להתפרק ממרכיביהם הדחוסים ולחיות החלקים הקטנים מהם נבנו... לא שהבנתי מה זה מה שקורה, אבל העליתי לראש סדר העדיפויות שלי, לפעול רק על פי מה שיש לי אנרגיה ועניין בשבילו ולא עוד מתוך מקום של מאמץ, הקרבה, והתנגדות פעילה. אז מבלי שידעתי או הבנתי, ההתמסרות הזו דחפה אותי אל מרחב רגשי אחר שהוא מימד בפני עצמו. במימד זה אני עסוקה לגמרי באנרגיה של העולם החדש שנברא מול עיני וחווה את הדברים דרך הטוב שקורה- זה הופך אותי להרבה פחות מופעלת לתקן, ואיפה שפעם הארגיה היתה שלוחה כחץ קדימה, בזמנים אלו, יש לה תנועה אחרת, אוורירית יותר. אני מודעת לחלוטין שאלימות כלפי נשים ובעיות במעמד האישה עדיין קיימות במציאות וביחד עם זאת עיני רואות בעיקר כמה הלוט הגדול שהיה מעל הנושא הוסר וכמה האור כבר עושה את פעולותיו הרבות... אין היום אפשרות לא לראות יותר, ובמרחב החדש שנוצר- גם אם נדמה שהוא רע ונורא על שום דברים שמתרחשים בו- מצליחים לצוץ דברים כמו הספר "ערות", כמו me too ועוד אלפי דברים שנפתחו ופקעו את קרום המיינסטרים המדושן והאדיש- סדנאות והרצאות, שירה, אומנות, סאטירה, כתבות בתקשורת, סנסציות בחדשות, חקיקה, סרטי דוקו, עמותות סיוע... אור אור אור שלא היה שם קודם, אנשים משמיעים את קולם ויש הרבה מה לשמוע - אז אני מקשיבה... זה מרגיש גדול, ובתנועה ובהתאמה לרוח הזמנים האלו. אנחנו עושות ועושים את זה יחד רגע רגע בהמון צורות. רציתי להאיר את הזרקור על כל זה. ולחייך בשקט איפה שהיתה בליבי פעם סערה גדולה ודמעה נרגשת. צפי בסרטון החזק משנה שעברה

14.2.15 ככר הבימה ת"א

14.2.16 קיבוץ קטורה בערבה

14.2.17 קיבוץ קטורה בערבה

אז השנה אני משמיעה את קולי באופן אחר, ממיתר אחר בגרון שגם אותו יש לשחרר והוא מרגיש לי כמו חלק עמוק וחזק של אותו השחרור... מרימה יד עם כולכן כפי שרגע רענן זה מאפשר מודה לכן שהשתתפתן בו ומחכה בערנות לרגעים הבאים... מברכת אתכן בשחרורים האינדיבידואלים שלכן כפי שהם נפרסים רגע רגע. שיהיו טובים, שלמים, ונכונים לכן. אמן.